החלטה בתיק ת"א 47862-03-12

1.      בפני בקשת הנתבעת לחיוב התובע בהפקדת ערובה כספית בקופת בית המשפט להבטחת הוצאותיה עפ"י תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

2.      עפ"י הנטען בתביעה, התובע היה לקוחה של הנתבעת. ביום 27.5.07 נחתם בינו לבין הנתבעת הסכם לביצוע הזמנת עבודה במסגרתו התחייבה הנתבעת להתקין ארגז על משאית שבבעלות התובע לא יאוחר מיום 24.6.07; התובע שילם לנתבעת מקדמה בסך 10,000 ש"ח על חשבון ההזמנה; הנתבעת איחרה בביצוע ההזמנה ב-34 ימים מעבר למועד המוסכם ובכך גרמה לתובע נזק כבד; לאחר מסירת המשאית לתובע נבדקה המשאית ע"י שמאי אשר קבע בחוות דעתו כי ההתקנה לקויה והנזק מוערך בסך 28,810 ש"ח (לא כולל שכ"ט שמאי בסך 1,200 ש"ח); נטען כי עקב האיחור במועד מסירת המשאית לתובע הפסיד התובע 23 ימי עבודה, ולפי הכנסה יומית בסך 2,500 ש"ח (נטו) מסתכם הנזק לתובע בסך 57,500 ש"ח; עוד נטען כי התובע חויב ע"י הנתבעת במלוא עלות ההתקנה ללא הפחתת המקדמה ששולמה על חשבון ההזמנה ועל כן יש לחייב את הנתבעת בהשבת מלוא המקדמה; סה"כ עותר התובע לחיוב הנתבעת בכל הנזקים שפורטו לעיל בסך 97,510 ש"ח; לטענת התובע משראה כי הנתבעת אינה מקיימת את התחייבויותיה כלפיו עפ"י ההסכם הוא נתן הוראת ביטול להמחאה הראשונה שמסר לנתבעת. 

3.      הנתבעת מאשרת כי ביום 27.5.07 נערך הסכם (הזמנה מס' 5614) בין התובע לנתבעת להתקנת ארגז למשאית שבבעלותו; התובע היה אמור לשלם מקדמה בסך 10,000 ש"ח אך באותו מעמד שילם התובע רק 9,000 ש"ח וטופס ההזמנה תוקן בהתאם; אומנם עפ"י ההזמנה סוכם כי ההתקנה תבוצע תוך "זמן משוער" של 3 שבועות אולם ביום 28.5.07 הזמין התובע עבודות נוספות של התקנת ארגז לעגלה, תיאומה למשאית והכנתה לטסט ולפיכך היה ברור כי עקב עבודות אלה תוארך הערכת הזמן המשוער בהתאם; בשל העבודות הנוספות ומסיבות אחרות הקשורות בייצור הארגז וקבלת אביזרים מיוחדים, סיפקה הנתבעת לתובע את כל העבודות, הארגז והעגלה תוך 31 ימי עבודה; עפ"י תנאי ההתקשרות עם התובע תאריך האספקה המשוער הוא בגדר תחזית ואינו מהווה תנאי להסכם וכן איחור באספקה של 30 יום לא יחשב להפרה מצד התובעת. בנסיבות העניין הנתבעת לא איחרה במועד אספקת העבודות לתובע; התובעת ביצעה את העבודות נשוא ההזמנות עפ"י המוסכם בין הצדדים ולשביעות רצון התובע ואף כמחווה של רצון טוב ולשם שימור לקוחות העניקה הנתבעת לתובע הנחה בשיעור 27.6% מחשבונית מס' 62690 בסך 12,581; התובע לא העלה כל טענה בדבר איחור באספקת הארגז או לגבי טיב העבודות או כל טענה אחרת במסגרת ההתחשבנות הסופית; רק משהגיע מועד פירעון השיקים ששולמו ע"י התובע ע"ח העבודות, ובניסיון להתחמק מתשלום התמורה, החל התובע בהעלאת טענות נגד הנתבעת, וכששיקים שמסר התובע לנתבעת לא כובדו ע"י הבנק נאלצה הנתבעת לפתוח תיקי הוצל"פ נגד התובע, אך עד היום טרם הצליחה הנתבעת לגבות את החוב חרף הליכי הגביה שננקטו נגד התובע; התובע הגיש התנגדות לביצוע שטר במסגרת אחד מתיקי ההוצל"פ ולאחר שזו נדחתה הוא הגיש תביעה זהה לתביעה דנן במסגרת ת.א 4755/07 אשר נמחקה בפס"ד מיום 7.1.09, תוך שנקבע כי התובע יהיה רשאי להגיש תביעה חדשה באותו עניין בעתיד בכפוף לתשלום הוצאות בסך 3,000 ש"ח לנתבעת. התובע הסתיר בכתבי טענותיו את העובדה כי חויב בהוצאות מותנות במסגרת ההליך הקודם; התובע ישב בחיבוק ידיים מעל 3 שנים ולא ערער על פסק הדין תוך זניחת תביעתו וגרימת כשל ראייתי לנתבעת בתיק דנן.

4.      עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת לעניין הליקויים בהתקנה הנטענים, כי חוות הדעת שהגיש התובע מבוססת על הנחות מוטעות, והסכומים המצוינים בה הגם שהינם מוכחשים הרי הם מופרזים מעבר לכל פרופורציה והיא שומרת לעצמה הזכות להגיש חוות דעת נגדית; הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הזמינה את התובע בשתי הזדמנויות שונות להגיע למפעלה לשם בדיקת תקינות הרכב ולתקן את הליקויים הנטענים במידה ואלה קיימים ואשר הינם באחריותה, אולם התובע לא נענה להזמנות אלה; גם במסגרת ההליך בתביעה הראשונה נעשה ניסיון ע"י הנתבעת לבדוק את הליקויים הנטענים במשאית אך כל ניסיונותיה לא צלחו מסיבות שאינן תלויות בה. 

5. כעת בבקשה שבפני עותרת הנתבעת לביהמ"ש לחייב את התובע להפקיד בקופת בית המשפט ערובה להבטחת הוצאות המשפט שיפסקו לזכותה (אם התביעה תידחה). לטענת הנתבעת סיכויי התביעה נגדה להצליח הינם קלושים; העובדה כי הנתבעת מנהלת מזה שנים תיקי הוצל"פ נגד התובע וחובו של התובע בתיקים אלה עומד על כ- 70,000 ש"ח, כאשר מאז שנת 2007 הנתבעת אינה מצליחה לגבות החוב חרף הליכי גביה נרחבים שביצעה נגד התובע, מלמדת כי מצבו הכלכלי של התובע בכי רע ומכאן החשש שמא לא יוכל לשאת התובע בהוצאות הנתבעת אם תידחה תביעתו; זאת ועוד, התובע הוכרז באחד מתיקי הוצל"פ המתנהלים נגדו ע"י הנתבעת כחייב המשתמט מתשלום חובו ומכאן הצורך בחיובו בהפקדת ערובה; כמו כן, מחקירות שביצעה הנתבעת עולה כי אין לתובע נכסים כלשהם מהם תוכל הנתבעת להיפרע, במידה והתובע יפסיד בתביעתו.

6.      בתגובה לבקשה טוען התובע כי מדובר בבקשה שהוגשה מטעמים פסולים ובחוסר תום לב שכל מטרתה הפעלת לחץ מיותר על התובע והכבדה על ניהול תביעתו ואין כל הצדקה לחיובו בהפקדת ערובה, דבר שעלול לפגוע קשות בו; הנתבעת מנסה, תוך הטעיית ביהמ"ש הנכבד, להציג את התובע כאדם שחייב חובות אדירים ולצייר תמונה כאילו המדובר באדם הפתוחים נגדו מספר רב של תיקי הוצל"פ ואשר לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו, טענה אשר אין לה אחיזה במציאות; טענת הנתבעת כי פתחה נגד התובע תיקי הוצל"פ כשהחוב עומד על סך 70,000 ש"ח אין בה כדי להצביע על מצבו הכלכלי האמיתי של התובע; בניגוד לטענת הנתבעת התובע טוען כי סיכויי הצלחתו בתביעתו גבוהים, הוא הציג את העובדות הרלבנטיות לעניין נשוא התביעה וצירף את כל המסמכים הדרושים לביסוס תביעתו. לטענתו, סיכוי ההצלחה בתביעתו (במלואה או בחלקה) גבוהים מהסיכוי כי תביעתו תידחה; עפ"י הפסיקה השימוש בהפעלת תקנה 519 יעשה בזהירות ובמקרים חריגים בלבד והכל תוך בחינת סיכויי ההליך שנוקט התובע ובעיקר שמדובר בהליך שנדון בערכאה ראשונה; מאחר והטלת ערובה להבטחת הוצאות יש בה כדי לפגוע בזכות הקניין של התובע המוכרת כזכות יסוד חוקתית, הרי שמן הראוי שהטלת ערובה תיעשה רק במקרים חריגים מאד; עוד נטען, כי לא יעלה על הדעת שתובע שחייב כספים לצד מסוים ו/או שנפתח נגדו תיק הוצל"פ יחויב בהפקדת ערובה בכל הליך משפטי שינקוט.

דיון

7.      תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: " תקנות סד"א"), מסמיכה את בית המשפט או הרשם לחייב את התובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע. תובע שלא ימציא את הערבות שהושתה עליו מסתכן בדחיית תביעתו, אלא אם כן התיר בית המשפט להפסיקה.

8.      אחת המטרות העיקריות להפעלת תקנה 519, היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעתו קלושים. עם זאת, אין להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים. על כן, על בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל בסבירות את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט (ע"א 2877/92 אל לטיף נגד מורשת בנימין למסחר בע"מ , פ"ד מז(3) 846). עוד נקבע כי הגשת הליך לבית משפט בערכאה ראשונה אינה כרוכה, ככלל, בהפקדת עירבון (רע"א 2442/98 מיוחס, עו"ד נגד רוזן, עו"ד, פ"ד נג(3) 145; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , מהדורה שביעית, עמ' 555).

השופט ש. לוין מציין ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נגד נילי מפעלי מתכת בע"מ , פד"י מד(1) 647:

" הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; הטעם לדבר הוא שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות אם תובענתו תידחה; עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 - את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר".

9.                 מצבו הכלכלי של התובע

מעיון בנספחים ח'1 -ח'2 שצורפו לבקשה עולה כי הנתבעת פתחה בשנים 2007-2008 שני תיקי הוצל"פ לביצוע שטרות נגד התובע (תיק הוצל"פ מס' 08-00646-08-02 ותיק הוצל"פ 08-09892-07-1), כאשר יתרת החוב המשוערכת בשני התיקים הנ"ל לחודשים 9/12- 10/12 עומדת על כ- 70,000 ש"ח. עיון בפירוט הליכי הגביה הנרחבים שנקטה הנתבעת נגד התובע לתשלום החוב מלמד כי ננקטו הליכי גביה רבים אשר לא נשאו פרי וחוב התובע לנתבעת רק צמח ברבות השנים. מנספח ה' לבקשה עולה כי התובע לא הגיב להמצאת האזהרה שנשלחה אליו במסגרת תיק הוצל"פ 08-09892-07-1, לא התייצב לחקירת יכולת במועד שנקבע באזהרה ולא קיים את צו תשלומים שנקבע ולפיכך הוכרז כחייב בעל יכולת המשתמט מתשלום חובותיו. עוד עולה מנספחים י'-יא' לבקשה כי התובע נמנע מלהשיב לשאלון ו/או להמציא מסמכים ספציפיים בקשר ליכולתו הכלכלית לנתבעת, וזאת בניגוד  לצו ראש ההוצל"פ מיום 18.7.12 שקבע 14 יום לביצוע הצו ממועד המצאת המסמכים הרלבנטיים לתובע. התובע אינו מכחיש כי נפתחו נגדו תיקי הוצל"פ ע"י הנתבעת וכי יתרת החוב בתיק עומדת למועד הגשת הבקשה לכל הפחות על כ- 70 אלש"ח. כן אינו מכחיש כי הליכי הגביה הרבים שננקטו נגדו במשך השנים לא צלחו ולא שולמו על ידו כספים  כלשהם על חשבון חובו לנתבעת בין באמצעות הפקדה בקופת ההוצל"פ ובין במסגרת כספים שנתקבלו בעקבות הליכי גביה שננקטו נגדו, אלא טוען כי אין בעובדה זו כדי להצביע על כך שמצבו הכלכלי בכי רע "... ועם כל הכבוד הראוי אין בטענה זו כדי להצביע על מצבו הכלכלי האמיתי של התובע" (סעיף 8 לתגובתו לבקשה). למרות שלכאורה התובע טוען כי "מצבו הכלכלי האמיתי טוב יותר" משהוצג ע"י הנתבעת בבקשתה, הוא נמנע מלפרט בתגובתו את מצבו הכלכלי עובר למועד הגשת תגובתו ו/או נמנע מלצרף אסמכתא כלשהי בעניין זה, לרבות אי צירוף תצהיר לאימות העובדות הנטענות בתגובתו, ובכך לא נסתרה טענת הנתבעת כי מצבו הכלכלי של התובע רע. יש לציין כי נטען ע"י התובעת בסעיף 46 לבקשתה כי בוצעו חקירות שהעלו כי לתובע אין נכסים כלשהם מהם היא תוכל להיפרע אך מדובר בטענה סתמית שלא גובתה בראיה כלשהי מצד הנתבעת.

10.             במצב דברים זה, ולאור כישלון הליכי הגביה שנקטה הנתבעת עד כה במסגרת תיקי ההוצל"פ שפורטו לעיל, ובשים לב לעובדה כי התובע מצא לנכון לשלם הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח שנפסקו לחובתו במסגרת ההליך הקודם וכתנאי להגשת תביעה זו, רק לאחר שקיבל התראה בדבר דחיית התביעה, נראה כי יש בסיס לקביעה כי מצבו הכלכלי של התובע קשה ועל כן יש חשש אמיתי להכבדה על הנתבעת בגביית הוצאות משפט מהתובע היה ויפסקו לזכותה הוצאות משפט.

11.             סיכויי התביעה

כאמור, המבחן העיקרי לחיוב תובע (שאינו חברה בע"מ, ראו: סעיף 353 א לחוק החברות) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע הוא שאלת סיכויי התביעה. תביעת התובע לחיוב הנתבעת בפיצוי כספי מושתתת על שלוש טענות מרכזיות: איחור בביצוע העבודות ומסירתן לתובע, אי קיזוז המקדמה מהתמורה המוסכמת (תשלום ביתר), וליקויים בעבודות. מכאן, שככל שבית המשפט יתרשם בשלב זה של ההליך כי מדובר בתביעת סרק שסיכויי הצלחתה קלושים יטה ביהמ"ש לחרוג מהכלל לפיו אין לחייב תובע בהפקדת עירבון בערכאה ראשונה ויקבל את הבקשה.

12.             לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לגבי כל אחת מהסוגיות שפורטו לעיל ועיינתי במסמכים שצורפו לכתבי הטענות נחה דעתי כי בשלב מקדמי זה של ההליך וכל עוד לא נשמעו ראיות הצדדים  לא ניתן לקבוע כי  מדובר בתביעת סרק שסיכוי הצלחתה קלושים. 

13.             לגבי טענת האיחור במסירה, הצדדים אינם חלוקים כי העבודות נמסרו לתובע בחלוף שלושה שבועות ממועד הזמנה מס' 5614, אלא שהנתבעת טוענת כי הדבר נבע בין היתר מהזמנת עבודה נוספת ע"י התובע בשלב מאוחר שמספרה 5537 (צורפה כנספח ב' לכתב הגנתה, אשר לא אוזכרה ולא צורפה ע"י התובע לכתב תביעתו). עיון בנספח ב' לכתב ההגנה מעלה כי לכאורה התאריך שצוין בו הוא 28.5.06, כשנה לפני מועד עריכת הסכם ההזמנה מס' 5614, דבר שיש בו כדי לפגוע לכאורה בגרסת ההגנה (אם כי אין להוציא מכלל אפשרות כי מדובר בטעות סופר). הנתבעת גם טוענת כי הוסכם במסגרת הזמנה 5614 על 21 ימי עבודה ולא על 21 ימים קלנדריים למרות שלכאורה הדבר אינו מצוין בהזמנה. אכן צוין בטופס ההזמנה כי מדובר " במועד אספקה משוער" וכי " איחור באספקה של 30 יום אף לא יחשב כהפרה מטעם החברה" כמצוין בנספח ג' לכתב ההגנה, אשר עפ"י הנטען ע"י הנתבעת היה חלק מתנאי ההתקשרות שבין הצדדים (הדף האחורי של טופס ההזמנה). יחד עם זאת, לא ניתן להסיק מהמסמכים שהוגשו כי נספח ג' הוא אכן חלק מתנאי ההסכם העיקרי נשוא התביעה (טופס הזמנה 5614) נוסף על כך שנספח ג' אינו חתום ע"י מי מהצדדים. מנגד התובע טוען כי הנתבעת איחרה באספקת העבודות ב- 34 ימים אך לא ציין בכתב תביעתו מהו המועד המדויק שבו נמסרו לו העבודות ע"י הנתבעת. הנתבעת טוענת כי דחיית מועד המסירה המקורי נדחה בהסכמה או במשתמע עקב הזמנת עבודות נוספות ע"י התובע אך בטופס הזמנה מס' 5537 לא צוין במקום המיועד לכך אותו מועד מוסכם/משוער.

14.             לעניין טענת התובע כי שילם לנתבעת סך של 10,000 ש"ח במזומן מעבר לתמורה החוזית, אציין כי התובע לא ציין בתביעתו מהי התמורה שסוכמה בין הצדדים בגין התקנת הארגז למשאיתו. לכאורה מחישוב אריתמטי של הנתונים המצוינים ע"ג טופס הזמנה 5614 עולה כי סך התמורה המוסכמת מורכבת מהסכומים הבאים: 9,000 ש"ח מקדמה במזומן + 11,000 ש"ח במועד הרישוי + 6 תשלומים בסך 6000 ש"ח כל אחד, ובסה"כ 56,000 ש"ח בתוספת מע"מ. יחד עם זאת, הצדדים חלוקים האם התובע שילם מקדמה בסך  10,000 ש"ח במזומן אך נציג הנתבעת ציין בטופס ההזמנה רק 9,000 ש"ח או כטענת הנתבעת לפיה סוכם על מקדמה בסך 10,000 ש"ח אך התובע שילם רק 9,000 ש"ח ולכן טופס ההזמנה תוקן בהתאם. עיון בנספח ד' לכתב התביעה מעלה כי הנתבעת הנפיקה לתובע קבלה מיום 10.7.07 בגין תשלום בסך 96,000 ש"ח (12 שיקים על סך 8,000 ש"ח כל אחד, ובניגוד לכאורה למצוין בטופס ההזמנה כאמור) ואילו בחשבונית מס מס' 62738 מיום 10.7.07 (צורפה כנספח לא מסומן לכתב התביעה) הנפיקה הנתבעת חשבונית מס על סך 58,500 ש"ח בתוספת מע"מ, כאשר המחיר בסך 57,000 ש"ח שצוין בחשבונית המס הוא בגין התקנת הארגז. לא ברור בשלב זה האם הקבלה שהנפיקה הנתבעת (נספח ד' לכתב התביעה) מהווה קבלה גם לעבודות הנוספות שעפ"י הנטען הוזמנו ע"י התובע נוסף על האמור בטופס הזמנה 5614.